ביקורת: Skulls of the Shogun

גולגולות. גולגולות גולגולות גולגולות. גולגולות! וסמוראים! סמוראים עם גולגולות! פאקינג גולגולות של סמוראים!!! אתם באמת צריכים לקרוא את הביקורת הזו?!

אני מניח שאתם חשים שאתם צריכים לקרוא את הביקורת הזו. אוקיי. אז ככה.

בסוף אפריל נולדה לי תינוקת. אם יש לכם אחד מאלה אתם יכולים לנחש שזה מסוג הסחות הדעת שיכולות לסכל את שעות הפנאי שלך, שעות בהן היית יכול למשל לעדכן את בלוג המשחקים שלך. או לשחק Borderlands 2. ואז גם פרצה המלחמה הארורה הזו וחירבה לי מספיק את המצברוח שכל יצירתיות מהסוג שנדרש בשביל לספק את האבחנות המדויקות, השנינות המחודדת והעלבונות הילדותיים שאתם מצפים להם כאן, אהה, אני לא יודע לאן הלכתי עם המשפט הזה. בכל מקרה, בעיקר שיחקתי Borderlands 2.

אגב, אם מדברים על ילדים, זוכרים את זה?

יש לי ווידוי קטן. אני אוהב גולגולות. אני אוסף גולגולות, לובש גולגולות ואפילו שומר את המוח החביב עלי בתוך אחת. כך שזה לא מפתיע שמשחק שמבטיח כבר בכניסה גולגולות, ועוד של סמוראים, יכנס אוטומטית לרשימת ה”טובים” שלי. אבל גם אתם לא פטישיסטים של עצמות ראש (זה לא קטע מיני, בחיי!) יש למשחק הזה הרבה להציע לכם. כמו סמוראים!

בוא נשים את הגולגולות בקונטקסט. גולגולות השוגון הוא סיפורו של הגנרל אקמוטו (שוגון זה גנרל) שמוצא את מותו בשדה הקרב על סיפו של נצחונו הגדול ביותר. אבל בהגיעו לחופי העולם הבא, במקום לזכות לכבוד וההדר הראויים ללוחם במעמדו הוא נתקע בסוף התור. ולא רק זה, אלא שמישהו כבר הגיע לפניו כגנרל אקמוטו וזכה לכל הכבוד וכו’. זה לא מסוג הבולשיט שגנרל בכיר מיפן הפאודלית מוכן לסבול, ואם זה דורש לאסוף צבא של לוחמי רונין מתים (מסוף התור) ולצאת למתקפה על שערי ממלכות המתים, ובכן, אהה, אני לא יודע לאן הלכתי עם המשפט הזה.

אבל לגנרל אקמוטו וצבא הלוחמים שלו יש יתרון מפתיע. צירוף מקרים משעשע מלמד את הגנרל שמי שאוכל את גולגולות אויביו זוכה בכוחות מפתיעים. שזה אומר שהוא מוביל עכשיו צבא של בולסי גולגולות רצחניים. כמובן, גם האויב יכול לשחק באותו משחק ועכשיו הראש של אף אחד לא בטוח…

שזה אומר קרבות. שזה אומר אסטרטגיה. הרי לא הייתם מצפים לפחות מגנרל? בעוד הגנרל אקמוטו וצבאו עושים את דרכם לרוחב ארץ המתים, הם עוצרים בכל נקודה כדי לנפץ את עצמות אלה שעומדים בדרכם, אולדסקול. כלומר, בסגנון אסטרטגיה מבוססת תורות. כל מפה מתחילה עם הגנרל וכמה יחידות שמינם ומספרם עולים ככל שמתקדמים, ומדי תור ניתן לתת לכל אחת פקודות, ואז להמתין שהאויב יעשה את אותו הדבר.

זה מתבצע בצורה פשוטה וידידותית למסך מגע: לכל יחידה יש טווח מסויים, ומדי תור היא יכולה לזוז בתוך הטווח הזה. אם היא זזה לאויב היא תתקוף אותו, אם למבנה היא תתפוס אותו. ובהתאם לסוג היחידה יש גם מיני מתקפות ארוכות טווח וקסמים למיניהם. יש כאמור מגוון סוגי יחידות, לכל אחת כישורים משלה: הגנרל הוא היחידה החזקה ביותר, אבל אם הוא מת הקרב נגמר. לחיילים רגליים יש טווח ומגן ממוצע אך הם יכולים לתקוף בחרב רק מטווח אפס. קשתים יכולים לתקוף מרחוק, אך יש להם שריון מנייר. לפרשים יש טווח גדול, אך התקפה חלשה. כוהנים שועליים (כן!) יכולם לרפא, אך לא לתקוף, וכו’.

ויש כמובן את העניין של לאכול גולגלות. כל חייל יכול לאכול את גולגלתו של כל חייל אויב שנפל בקרב (אבל לא של כוחותינו, יא פסיכי). כל גולגולת שיאכל תחזק את ההתקפה שלו, ותיתן לו יותר בריאות. האם תיתן לכל לוחם לאכול גולגולת אחת בשביל יתרון יחסי קטן לכולם, או שמא תיתן ללוחם או שניים בודדים לאכול את כל הגולגולות ולהפוך ליחידות על? ובל נשכח, לוחם שאכל שלוש גולגולות הופך לסופר-לוחם קטלני, עם מסכת סמוראים אדומה והכל.

אבל זו רק אחת מההחלטות האסטרטגיות הרות הגורל שתצטרכו לעשות במהלך הקרב. יש המון כאלה. למשל, השוגון שלנו יכול לעשות מדיטציה מידי תור עד שהוא נכנס לקרב. כל תור של מדיטציה הבריאות שלו גודלת. אבל זה תור שבו הוא לא שובר בתי חזה ואוכל גולגולות. או, למשל, ניתן לתפוס מקדשים שונים שמאפשרים לזמן עוד לוחמים, ושדות אורז (כן, גם בעולם הבא צריכים לאכול פחמימות) שצריך לתפוס כדי להגדיל את מספר הלוחמים שאפשר לזמן, ושגם ירפאו לאט כל חייל שנח בהם. אז האם תעדיפו לנסות לתפוס את כולם, או שתחתכו ישר לחיילים של האויב? האם תרצו הרבה יחידות, או פחות, אבל חזקות? וזכרו, בכל תור אפשר להזיז רק, אבל רק חמש יחידות! החלטות!

איך שלא תעשו את זה, ואני לא אומר שזה יהיה קל כי זה בהחלט יאתגר את הג’יפה האפורה שאתם שומרים בתוך הגולגולת האישית שלכם, אבל איך שלא יהיה- זה יהיה כיף. כי המשחק הזה הוא פשוט מלבב. כן, אמרתי “מלבב”. וזה לא רק הגרפיקה הצבעונית והמשעשעת, האנימציות הקטנות של כל יחידה כשהיא נעה או נלחמת או אפילו המגעים הקטנים והגאוניים כמו הדגלים שעל גב כל יחידה שמראים כמה בריאות נותרה לו וגולגולות המרחפות סביבו בדרמטיות כדי להראות כמה כאלה הוא לעס.

כי חוץ מכל זה, יש גם עלילה. והיא ממש, ממש מצחיקה. דמויות מטורפות כמו אקמוטו הגנרל הרציני יתר על המידה, אקמוטו המזוייף הבאד גאי הכושל, ראידן אל הרעם הפסיכוטי ועוד ועוד, מבוסים משניים ועד חיילים שלך ושל האויב. לכל אחד יש מה להגיד, והם יביעו את דעתם על התפתחות העלילה, הדמויות האחרות ואפילו המכאניקה של המשחק עצמו. הם כל כך חמודים שלפעמים ממש חבל לך לאכול להם את הראש.

כל משימה מתחילה, ולרוב מסתיימת בדיאלוגיים “דרמטיים” בין הדמויות שיכניסו אותך לסיפור ויגרמו לך לרצות לסיים כמה שיותר מהר כדי לראות מה מסתתר מאחורי דלתות המשימה הבאה. ויש הרבה.

אז כן, מדובר במשחק שעולה כסף.קצת פחות משבעה שקלים, למעשה. אבל במחיר הזה אתם מקבלים שעות של משחק אסטרטגיה מתוחכם, יפיפה, לא קצר ומאוד משעשע. וכל הגולגולות שאתם יכולים לאכול.

גולגולות!

גולגולות!

2 תגובות ל- ביקורת: Skulls of the Shogun

  • Nuflood  says:

    תכלס הייתי משחק בזה אבל אני פוחד להתמכר.

  • admin  says:

    זה לא ממכר. זה אסטרטגיה. אתה משקיע עשר- עשרים דקות במשימה, יוצא מרוצה מעצמך וחוזר לזה בפעם הבאה שיש לך סבלנות לעוד משימה.

השאר תגובה